אם יש לדעתי דבר משותף בין מארק צוקרברג, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, לארי אליסון, מייקל דל ועוד רבים וטובים, זה הדרייב הפנימי. הדרייב שהניע אותם להגיע לאן שהגיעו. דרייב שאני בטוח - ועוד לא יצא לי לשבת לקפה אם כל אחד מהמוזכרים למעלה ולשאול אותו באופן אישי - אך אני בטוח שהוא התחיל כבר בגיל צעיר. ממש צעיר.
יש לי הרגשה שכל אחד מהם אמר / חשב לעצמו יום אחד בילדות על היכן הוא יהיה עוד עשרים שנה. זה לדעתי ההבדל בין האדם הממוצע לאנשים עליהם קוראים בעיתון ושומעים בחדשות. לא רק בתחום הטכנולוגיה אגב.
ממני באהבה מוגדר כקומדיה צרפתית בכיכובה של סופי מרסו, אך זה לא ממש קומדיה. למען האמת מדובר בסרט דרמטי משהו , לעיתים טיפה מטלטל - נכון, לא ברמות של סרטים דרמטו-קיצ'יים, אבל בכל זאת גורם לעיתים לתזוזות קלות על הכסא. למעשה כל אחד יכול לקחת משהו מהסרט הזה.
סופי מרסו משחקת את מרגרט, או כפי שנקראה בילדות - מרגריט, על שם פרח כלשהו, ובבגרות שינתה את השם, כי מרגרט מצלצל טוב יותר ללקוחות - שהיא אשת קריירה מצליחה, עם תפקיד בכיר והרבה כסף. לרגל יום הולדתה הארבעים היא לפתע מקבלת חבילת מכתבים שהיא כתבה לעצמה כשהייתה רק בת שבע!! ובהם היא מתארת היכן תהיה בגיל 40, ומה תעשה. היא מפקידה את המכתבים אצל נוטריון מקומי בכפר הקטן בו היא מתגוררת עם אמה ואחיה תמורת כמה מטבעות, ומבקשת ממנו לשלוח לה את החבילה בשנת 2010.
המפגש המחודש עם מרגריט בת השבע מטלטל אותה ומכניס אותה לסערת רגשות ומסע חיפוש עצמי בו היא מנסה לברר האם זה באמת מה שחלמה הילדה הענייה בת השבע כאשר תהיה בת 40 - להיות אשר קריירה מצליחה שמרוכזת כולה בעבודה, בתפקיד בכיר, או פשוט לעשות את מה שהיא באמת אוהבת...?
הסרט מציג לאורכו את הקונפליקט שהיא נמצאת בו, כמו גם את הלבטים האם היא באמת הצליחה בחיים? האם זה ייעודה?
לא אהבתי את ה"ייסורי מצפון" כביכול על כך שהיא הצליחה. כאילו, משהו בסגנון "סליחה שהגעתי לאן שרציתי". סוג של התחסדות קיטשית מרגיזה כזו. המסקנה של הסרט די צפויה, אך אפשר להתסכל עליו מכמה נקודות מבט.
בשורה התחתונה הסרט עשוי טוב, סופי מרסו משחקת נהדר, והסרט עצמו זורם ומהנה.
שווה ביקור בקולנוע.
יש לי הרגשה שכל אחד מהם אמר / חשב לעצמו יום אחד בילדות על היכן הוא יהיה עוד עשרים שנה. זה לדעתי ההבדל בין האדם הממוצע לאנשים עליהם קוראים בעיתון ושומעים בחדשות. לא רק בתחום הטכנולוגיה אגב.
ממני באהבה מוגדר כקומדיה צרפתית בכיכובה של סופי מרסו, אך זה לא ממש קומדיה. למען האמת מדובר בסרט דרמטי משהו , לעיתים טיפה מטלטל - נכון, לא ברמות של סרטים דרמטו-קיצ'יים, אבל בכל זאת גורם לעיתים לתזוזות קלות על הכסא. למעשה כל אחד יכול לקחת משהו מהסרט הזה.
סופי מרסו משחקת את מרגרט, או כפי שנקראה בילדות - מרגריט, על שם פרח כלשהו, ובבגרות שינתה את השם, כי מרגרט מצלצל טוב יותר ללקוחות - שהיא אשת קריירה מצליחה, עם תפקיד בכיר והרבה כסף. לרגל יום הולדתה הארבעים היא לפתע מקבלת חבילת מכתבים שהיא כתבה לעצמה כשהייתה רק בת שבע!! ובהם היא מתארת היכן תהיה בגיל 40, ומה תעשה. היא מפקידה את המכתבים אצל נוטריון מקומי בכפר הקטן בו היא מתגוררת עם אמה ואחיה תמורת כמה מטבעות, ומבקשת ממנו לשלוח לה את החבילה בשנת 2010.
המפגש המחודש עם מרגריט בת השבע מטלטל אותה ומכניס אותה לסערת רגשות ומסע חיפוש עצמי בו היא מנסה לברר האם זה באמת מה שחלמה הילדה הענייה בת השבע כאשר תהיה בת 40 - להיות אשר קריירה מצליחה שמרוכזת כולה בעבודה, בתפקיד בכיר, או פשוט לעשות את מה שהיא באמת אוהבת...?
הסרט מציג לאורכו את הקונפליקט שהיא נמצאת בו, כמו גם את הלבטים האם היא באמת הצליחה בחיים? האם זה ייעודה?
לא אהבתי את ה"ייסורי מצפון" כביכול על כך שהיא הצליחה. כאילו, משהו בסגנון "סליחה שהגעתי לאן שרציתי". סוג של התחסדות קיטשית מרגיזה כזו. המסקנה של הסרט די צפויה, אך אפשר להתסכל עליו מכמה נקודות מבט.
בשורה התחתונה הסרט עשוי טוב, סופי מרסו משחקת נהדר, והסרט עצמו זורם ומהנה.
שווה ביקור בקולנוע.
רשומות
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה